ראשי
יהדות
מדהים: הקשר של שירת הלווים בבית המקדש לששמקאם הבוכרי

מדהים: הקשר של שירת הלווים בבית המקדש לששמקאם הבוכרי

מחקר על שורשים של "תורת המקאם" במקורות תורניים נערך ע"י הרב הלל בן מנחם חיימוב, ארץ ישראל

מדהים: הקשר של שירת הלווים בבית המקדש לששמקאם הבוכרי

פתיחה:

שירת השש-מקאם האהובה עלינו מדור דור ע"ש ששה המקאמים והם: בוזורג, ראסת, נווא, דוגאה, סיגאה, עיראק. ומשתמשים בה העמים: עירק, פרס, אזרבייג'ן,טורקיה, סוריה, כורדיסטן, אפגניסטאן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטאן ומצרים. במשך מאות שנים כל עם פיתח לעצמו ז'נר מיוחד במקאמיית לפי סגנון ארצו. ישנם עמים שהעלו אותם לשמונה ויש שהכפילו את המקאמים לשנים עשר*, אבל הבסיס הוא אחד - ששמקאם.

בבאנו להסביר על שורשי התהוות תורת המקאם, ראשית עלינו להקדים מדוע דווקא באזורים אלו תורת המקאם נמצא בשימוש, ולא במקומות אחרים?

העברתה של תורת המקאם בכל מקומות שהזכרנו לעיל, נעוצה בתקופה העות'מאנית. התקופה העות'מאנית השתרעה מהמאה ה-13 עד המאה ה-20 ושלטה מדרום מזרח אירופה עד לצפון אפריקה*. וכבר בתחילת דרכה בראשית המאה ה-13 כבשה גם את אוזבקיסטאן* שהפכו אותה לטורקית. [באוזבקיסטאן השפה האוזבקית, היא טורקית].

ולכן לא פלא שתורת המקאם התפשט דווקא באזורים אלו, כי השליטה הטורקית היא שהביאה לפיתוח המוזיקאלי של שיטת תורת המקאם בכל אזורי שליטתם. ולכן אנו מוצאים גם בסוריה וגם במצרים את השימוש במקאם במוזיקה המקומית.

וכמו ששפה מתחלקת לניבים לפי אזורים כמו למשל: פרסית שהיא בסיס לכל המדינות כמו:- פרס, אפגניסטאן, טג'יקיסטן, אזרביידג'ן ועם כל זאת, בכל מדינה ניב שונה. כנ"ל בשפה הערבית: -מצרים, סוריה, עירק, מרוקו, אלז'יר ועוד ובכל מקום ומקום התפתח ניב שונה. בדומה בשפה אנגלית: בריטניה, אמריקה, ועוד.. ובכל מדינה הניב שונה.

אותו דבר קרה בתורת המקאם, בכל המקומות שהזכרנו שמשתמשים בתורת המקאם, השמות זהים לחלוטין אבל הז'נר שונה ממקום למקום.

הנחת היסוד הזו שהתפשטות תורת המקאם בעולם הוא ע"י הטורקים בתקופה העות'מאנית, השאלה מניין לטורקים תורה זאת ומה מקורה?

במאמרי זה, ברצוני לציין את המקורות שלנו שהם התנ"ך, תלמוד בבלי,תלמוד ירושלמי, מדרשי חז"ל, ומפרשי התורה המדברים על נושא של השירה – שירת הלוים בבית המקדש. והקורא יעיין במקורות שציינתי וימצא את הדמיון.

מבא:

היסטוריה על התהוות העמים:

עם ישראל: החל מאברהם אבינו 3760 שנה מלידת אברהם אבינו, ועובר דרך יצחק ויעקב ושנים עשר השבטים,וממתן תורה עד ימינו אנו 3500 שנה.

בבל: התהוותה של ממלכה שליטה בעולם התחילה כשש מאות שנה לפני הספירה.

פרס: מתקופת המגילה המאה הרביעית לפני הספירה בעת שאחשורוש הרג את דרייוש מלך מדי ופיתח את האימפריה הפרסית.

יוון ורומא: התפצלו אחר מותו של אלכסנדר מוקדון במאה השנית לפני הספירה. בתקופת שמעון הצדיק שהיה כהן גדול בבית המקדש השני.

הנצרות: יש לנו לוח שנה בן לאומי המוכיח בדיוק את זמן קיומו בעולם, בסה"כ 2016 שנה עד היום. ומי שיסד אותה, יהודי בשם יש"ו שהיה תלמידו של רבי יהושוע בן פרחיה – כמאה שנה לפני הספירה והתפתחה ע"י תלמידו יוחנן המטביל.

האיסלם: התחיל לפני אלף ושלש מאות שנה.

אוזבקיסטאן: כרפובליקה הוכרז בשנת ב-1920 ע"י הרוסים אחר המהפכה. ורק אז החלו אוניברסיטאות, פקולטות, ספריות וכתיבת מאמרים. עד אז, המשוררים בבית האמיר היו יהודים בלבד שהיו המומחים בתורת המקאם.

וגם בעת כתיבת הספרים על תורת המקאם, במאה ה-19 כדי להכניסם לתווים, היהודים היו חלק הארי בכתיבת הטווים של הששמקאם ואחד הבולטים מהם ברוך זירקי (זירקייב)ע"ה 1800-1900 אבל עכב היותו יהודי שמו לא הופיע כמחבר הספר ואפילו לא כעוזר משנה. נכתב שהמחבר הוא יונוס רז'בי (אוזבק) ורק אוזכר בספר - ששמונים שירים ביצע ברוך זירקי.

כעם עם ערכים ותרבות, מנהגים וספר החוקים, שלא השתנה ולא הוחלף ולא התערב בעמים אחרים ושמר על ייחודיותו, היחיד במינו בעולם - רק עם ישראל, ואין לו אח ורע בשום עמי עולם. אולי הודו והמזרח הרחוק קרובים בהיסטוריה שלהם כעמים,זהים בשנות קיומם לשנות קיומינו, אבל אין להם תורה אחת שעברה מדור דור בלא שינוי כעמנו.

עם התנ"ך הוא המקור:

התבנית:

כשעמדו עם ישראל למרגלות הר סיני לקבל את התורה, קיבלו שתי תורות. אחת תורה שבכתב, והשנייה תורה שבעל פה. תורה שבעל פה עברה מדור דור ומאב לבן בעל פה בלי כתיבה בספר ובלי סימונים.

אחד מהדברים הבולטים בתורה שבעל פה, זה הטעמים והניקוד של ספר התורה. מי שראה ספר תורה, יודע שאין שום פסיק ושום נקודה בתוך ספר התורה, ובכל זאת כשהחזן קורא בשבת מתוך ספר התורה, הוא קורא זאת במנגינה וטעמים בקול עולה ויורד המסביר את משמעות פירוש המילות והנושא. הוא עושה עצירות קצרות באמצע הפסוק ומפסיק בסוף הפסוק. מניין לו לדעת את כל זאת? הרי בספר תורה אין אפילו נקודה המסמנת את סוף פסוק. אלא זה תורה שבעל פה שקיבל משהרבינו בסיני ולימדה לעם ישראל.

בתלמוד מסכת ערכין דף יא.

אומרים חז"ל מזה שנאמר "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול"(שמות י"ט\י"ט) משמע שלימד הקב"ה למשה את ענייני השירה התלויים בקול, וזה הטעמים של קריאת התורה וניגוני התפילה ושירת הלוויים.

 

וכך כותב הגאון מווילנה בצפנת פענח על התורה פ' וילך ע' רסו ואילך.

שמשה רבינו קיבל את סודות המוזיקה עבור עבודת הלוויים בהיותו בהר סיני ולימדה לאחיו הלוויים, ועברה מדור דור מאב לבן מבחינת תורה שבעל פה.

הדמיון:

עד המאה ה-19 עבדה אותה השיטה של מסירת תורת המקאמיאת וניגוני התפילה בעל פה מדור לדור, עד התפתחות הפקולטות למוזיקה שהתחילו לכתוב את המקאמים בתווים.

 

הקדמה לדברים זהים בין העמים:

התבנית:

כתב רבי שמעון חכם בהקדמתו "בחומש מקרא המפורש" על התורה בשפה הפרסית-בוכרית, שלשה שפות אחיות הנה, והן: עברית, פרסית וערבית.

ולכן מוצאים המון מילים זהות בשלשת השפות הנ"ל. לדוגמא: שלום-סלום,שמש – שמס, שחר-סחר, מדרשה-מדרסה, מהנדס – מוהנדיס, מכתב - מכתוב, דוכן – דוכאן,קצב – קצאב, פּיל – פיל, כתף-כיתף וכהנה רבות למאות ולאלפים.

בוודאי שבמשך אלפיים שנות גלותנו, שהתגוררנו בין העמים השונים,התרבויות הושפעו כל עם מחברו - אנחנו מהם והם מאתנו ללא ספק.

אבל בנושא של שפה ומילים זהות תמיד צריך לתלות בעם שהיה לפני, כגון: הפרסיים שלטו בעולם בתקופת אחשוורוש כמובא במגילת אסתר, שמלך על 127 מדינה מהודו ועד כוש. ולכן לא פלא שכמעט בכל שפה אפשר למצא מילים בפרסית. למשל: באנגלית המיליםfader, mader,brader, nem femeli, dor,  ועוד כהנה רבות שהן מילים פרסיות. וכן בשפה הודית: dunyo,bacha, ועוד.... נלקח מפרסית. כמו שבזה כל אחד מודה שהמקור הראשון הוא הקובע, בוודאי כשאתה מוצא מילים, כלי נגינה, מבנה הנגינה, דפוסי התנהגות ושמות זהים, צריך לתלות במקור בעם שקדם.

כמו החוק הבנלאומי:- ששת ימי עבודה ומנוחה ביום השביעי, יהודים נחים בשבת, הנוצרים ביום ראשון והמוסלמים ביום שישי. מי למד ממי? אין ספק שהעמים למדו מעם ישראל.

הדמיון:

תורת המקאם נמצא בניגוני התפילה והפיוט של עם ישראל, ובאותם שמות זהים נמצא גם בשירה אצל הפרסיים, הטורקים ועמי הסביבה. הסתברות גדולה שהמקור הוא מעם ישראל והועתק לעמים אחרים ולא ההיפך.

 

עבודת הלוויים בבית המקדש:

בתלמוד בבלי מסכת סוכה דף נ:

מובא שהלויים נחלקו לשני קבוצות: האחת חברי המקהלה "משורריםבפה" והשנייה חברי התזמורת "משוררים בכלי". ושם הגמרא דנה איזו משתי המחלקות הייתה חשובה יותר, ונפסק שעיקר שירה בפה ולא בכלי.

 

צורת השירה בבית המקדש:

התבנית:

הלוויים היו שרים בבית המקדש בפה ולא בכלי שיר, והמנגנים היו רק נותנים את הסולם והצלילים בין פסוק לפסוק.

הדמיון:

בשירת הששמקאם, המנגנים מתחילים בנגינה הנקרא "מושקילות" ואחר כך הזמר שר את המילים בקול ווקאלי שנקרא "נסר". [ראה ויקפדיה ערך ששמקאם]

רמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ג'הלכה ז' כותב:

התבנית:

שהלוויים היו לומדים לאקדמיה למוזיקה חמש שנים לפני שהיו מתחילים לשיר במקדש.

תחילת הלימודים היה מתחילמגיל שמנה ובגיל שלש עשרה, שנעשה בר מצווה היה כשר לשיר על הדוכן [במה גבוהה מדורגת עם שלשה מפלסים]. ונפסלים לעבודה רק שמתקלקל קולם.

הדמיון:

בקונסרבטוריון הלימודים היום חמש שנים.

 

כלי שיר בבית המקדש:

כלי נגינה שהיו עבור שירת הלוויים מתקופת משה רבינו נבוב [חליל] נבל[כלי מיטר], מצלתיים. ודוד המלך הוסיף עוד כמה כלים ובתוכם הכינור.

התבנית:

בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף י. וכן בדף יג:

מפרטת כמה לוויים עמדו בשיר וכמה כלים ליוו אותם. ואומרת המשנה: לשיר עמדו שנים עשר לוויים במקהלה. וללווי אינסטרומנטלי נבל – 2, חלילים – 2 כינורות – 9וצלצל – 1. ומונה שם המשנה עד כמה כלים אפשר להוסיף.

הדמיון:

כלים המלווים את שירת הששמקאם עד ימינו: טנבור [נבל] או כינור וחליל ובמקום הצליל [מצלתיים] נכנס הדאיירה לשימור הריתם. ושירת הששמקאם בביצוע וואקלי כמו שהיה בבית המקדש.

חצוצרות - קרנאי

התבנית:

חומש דברים י' פסוקים א-י

וידבר ה' אל-משה לאמור: עשה לך, שתי חצוצרות כסף-מקשה תעשה אותם; והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות. ותקעו בהן-ונועדו אליך כל-העדה אל-פתח אוהל מועד. וביום שמחתכם ובמועדיכם, ובראשי חודשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, ועל זבחי שלמיכם,והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם, אני ה' אלוקיכם.

פירוט מפורש על מבנה החצוצרה ולמה נועדה, כדי לקרא לעדה לאסיפה או להורות על מעבר ממקום למקום. ועוד ציווי לכהנים שיתקעו בעת הבאת הקורבן.

החצוצרות לא שמשו ללוויהשירה, כי תקיעת החצוצרות היה עבודת הכוהנים כמצווה בפני עצמה, לתקוע בעת הבאת הקורבן, שנאמר: "ותקעתם בחצוצרות, על עולתכם ועל זבחי שלמכם".

הדמיון:

החצוצרות שזה הקרנאי משמש אות שמחה או התחלה או קריאה להתאספות, כמו שהיה בבית המקדש שהכוהנים היו תוקעים בחצוצרות לפני הקרבת הקורבן, כדי שישמע והלוויים ויבואו לשיר.

השיר שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש:

התבנית:

בתלמוד בבלי במסכת תמיד דף ז: וכן במסכת ראש השנה דף לא.

מובא רשימה של פרקי תהילים ששרו הלוויים בבית המקדש בכל יום מששת ימי השבוע בעת הקרבת "קורבן התמיד" בבוקר ובערב, והם:

ביום הראשון "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד)

ביום השני "גדול ה' ומהולל מאוד" (תהילים מ"ח)

ביום השלישי "אלהים ניצב בעדת אל" (תהילים פ"ב)

ביום הרביעי "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע" (תהיליםצ"ד)

ביום החמישי "הרנינו לאלהים עוזינו" (תהילים פ"א)

ביום השישי "ה' מלך גאות לבש" (תהילים צ"ג)

וביום השבת היו שרים "מזמור שיר ליום השבת" (תהיליםצ"ב) ליום שכולו שבת שיר שלעתיד לבא. משמע גם המקאם היה שונה לגמרי.

ובימי שבת שיש קורבן מוסף, הוסיפו עוד פרק בשירה מפרשת האזינו. וחילקו את הפרשה מתחילתה לששה חלקים [שלשה פרקים הראשונים בני ששה פסוקים, ושלשה חלקים בני שמנה פסוקים] וכל שבת היו שרים חלק אחד במחזוריות של ששה שבתות וחוזרים חלילה. ובמנחה של שבת היו שרים את שירת הים "אז ישיר משה".

הדמיון:

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד' הלכה ה'.

מאז שחרב בית המקדש אומרים את השיר של יום בתפילת שחרית "היום יום פלוני בשבת, השיר שהלוויים היו אומרים בבית המקדש".

שירת הלוויים במשך ששה ימים, וכן חלוקת פרשת האזינו לששה פרקים וכלפרק בין ששה פסוקים, מראה את הקשר לחלוקת המקאמים דווקא למספר שש.

מדוע נבחרו דווקא ששה מקאמים בוזורג, ראסת, נווא, דוגאה, סיגאה,עיראק שמהווים בסיס לתורת המקאם, ומהם מתפשטים לעשרות ומאות מקאמים מורכבים בחלקים זה מזה. מדוע לא ניתן מספר שונה לשם המקאמיאת, אלא שש?

איך הקרבן היה מכפר:

התבנית:

ספר ברית מנוחה אחד מספרי קבלה קדמונים מופיע תיאור מעניין:

כאשר אדםהיה בא לבית המקדש להביא קרבן המכפר על חטא, היה הקרבן מתקבל רק אם האדם עשה תשובה על חטאו. הכהן – המקריב את הקרבן – היה מביט בפניו של האדם, ואם היה מבחין כי האדם עדיין לא שב בתשובה שלימה בליבו, היה הכהן מסמן למקהלת הלויים. הלויים היו פוצחים בניגון דביקות והשתפכות הנפש, שהיה מעורר את האדם לחשבון נפש ולתשובה אפילו אם ליבו היה כלב האבן.

הדמיון:

שירת הששמקאם פותחת את הלבבות ומביאה את האדם להתבוננות והתרוממות הנפש עד כדי כך שהאדם מרוב התעלות מתפשט מצד החומרי שבו ומרגיש הרגשה עילאית במיוחד. ולא פעם אנו שומעים איך אנשים פשוט צועקים בעת השירה את המילה "ג'אן" הכוונה נשמה. האדם מתחבר ע"י הניגון לחלק הרוחני שבו. בעת שירת המקאם האדם מסוגל להוציא את כלכספו ולתת לזמר המבצע את השיר. משום שבאותו רגע שמתחבר האדם לחלק הרוחני שבו, כלענייני הגשמיות לא תופסים אצלו מקום כלל.

שירת הלוויים:

התבנית:

כידוע שכח הפיוט והניגון, להעלות ולרומם את החלק הגשמי והנמוך מלמטה למעלה לרמה גבוהה ונשגבה. הקורבן בבית המקדש ביטא את הקרבת הצד הבהמי שבאדם. הקורבן משמעו הקרבה, לצורך התקרבות אל הבורא. ולכן היה צורך הכרחי בשירת הלוויים בעת הקרבת הקורבנות כדי לרומם את האדם החוטא שהביא קורבן על חטאו ולחבר אותו בחזרה למקורו לה' יתברך.

הדמיון:

כיום שאין בית המקדש קיים, ואין אנו יכולים לעלות קורבנות, תקנו לנו רבותינו את התפילה כנגד הקורבנות. מטרתה להעלות את הנפש הטבעית שבאדם קורבן לבורא,הפיוט המשותף הוא תנאי הכרחי לכך. ולכן המנגינות של קטעי התפילה מושרים בנעימה של השתפכות הנפש כמו שהיה בבית המקדש בשירת הלוויים.

אדם שמתחבר על ידי ניגון התפילה למילות ובקשות, מרגיש התרוממות הנפש וחיבור למקור התענוג האין סופי.

התפשטות תורת המקאם מגלות בבל:

התבנית:

הרב עובדיה יוסף זצ"ל סבר שהמקור של תורת המקאם הוא בבית המקדש. והביא ראיה על זה ממזמור "על נהרות בבל" (קל"ז בתהילים) שהוא קינה של בני ממלכת יהודה שהוגלו לבבל עם חורבן בית המקדש הראשון.

וכך מתאר המקונן:

עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל-שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ:  בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: שִׁירוּ לָנוּ, מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר-יְהוָה עַל, אַדְמַת נֵכָר.

השובים הבבליים בקשו מהם לשיר את שירי בית המקדש, והלוויים בכו ואמרו: איך נשיר את שירי המקדש על אדמת ניכר, דהיינו מחוץ לבית המקדש.

בספר עזרא פרק ב'

כתוב: כי לאחר כלות שבעים שנות גלות, כאשר עלו בני ישראל מבבל לארץ ישראל בעליה הראשונה עם זרובבל, יצאו מן הגלות בשמחה גדולה,ובדרך הליכתם ליוו אותם בשיר מאתיים משוררים. באותה עליה נמצאו מאה עשרים ושמונה לויים משוררים מבני אסף המשורר, ששמרו על מסורת הנגינה מבית ראשון. הם היו אלו אשר שורר ובעת בניין יסודות בית המקדש השני.

הדמיון:

תורת המקאם כיום נמצא בעמים הגרים בסביבות אזור בבל כמו: עירק, פרס,אזרבייג'ן, טורקיה, סוריה, כורדיסטן, אפגניסטן טג'יקיסטן ואוזבקיסטן בלבד ולא נמצא בשימוש באירופה, באמריקה, בהודו, סין, תאילנד, אפריקה  ועוד.

מה שמוכיח שגולי בבל הם שהביאו את התורה הזאת לשם בעת החורבן של בית מקדש הראשון. ומשם כל עם במשך הדורות פיתח את הז'נר שלו מסביב אותה התורה שהביאו הלוויים מבית המקדש.

לויצ'ה חאפיז:

זמר האגדי שהיה בבית האמיר, היה לוי באבא-כאן. והיה בעל קול אדיר ונדיר שידע להרים אלעל את קהל שומעיו. שמו "לוי" מעיד עליו שהוא משבטלוי ממשפחות שעבדו בבית המקדש והקול ותורת המקאם עבר אצלם במשפחה מדור דור. ובגלל היותו יהודי האמיר קינה אותו "לויצ'ה" דהיינו לוי הקטן כדי להשפילו. וכן כל הזמרים שהיו בבית האמיר היו גבוהים ותמירים בגובה 1.90 ומעלה, ובכל זאת כינה אותם בכינוי של השפלה וגנאי "צ'ה" דוד-צ'ה חאפיז" ראש בית אב לבית דוידוב.

אין לי ספק שהמקאם הגיע מהיהודים הגולים לשם ולא ההיפך. ועינינו הרואות שביצוע של המקאם בכל ארצות פזורינו, היהודים מבצעים אותה באופן מקצועי מאשר תושבי המקום עצמם המעיד כאלף עדים על זכות יוצרים של הששמקאם.

שלום רב

הנך נכנס למדור בו יופיעו תמונות נשים

חזרה לדף הביתאני אשה המשך לדף המבוקש